זיכוי נאשם בעבירות עפ"י חוק המע"מ

1. הנאשם ניהל, בתקופה נשוא כתב האישום, מזנון קר להכנת כריכים. אין חולק כי הנאשם היה אז "עוסק", כאמור בחוק מע"מ, ועליו החובה להגיש דוחות תקופתיים נכונים המשקפים את העסקאות והתשומות של עיסקו. על פי האמור בכתב האישום, הרי הדו"ח התקופתי לינואר פברואר 2001 שהוגש הכיל ידיעה כוזבת בכך שהושמטו עסקאות בסך של 67,731 ש"ח, (אישום ראשון), ובתקופה שמאז 9/00' ועד 8/03', ניכה הנאשם בדוחות שהגיש תשומות שונות, בסכום של 100,630 ש"ח, על אף שלא היו בידיו המסמכים הדרושים לשם ניכוי תשומות כאמור בסע' 38 לחוק הנ"ל.

            כאמור שם, במעשיו אלו, באישום הראשון, עבר הנאשם את העבירה שעל פי סעיף 117 (ב)(1) לחוק הנ"ל, ובאישום השני, את העבירה על פי סע' 117(ב)(5) לחוק, והכל בכוונה להתחמק או להשתמט ממס.

            כבר עתה עלי להודיע כי החלטתי לזכות את הנאשם מהמיוחס לו בכתב האישום.

2.         באישום הראשון ענייננו בדו"ח התקופתי לחודשים ינואר פברואר 2001 (ת/2). דו"ח זה מולא על ידי רואה החשבון שטיפל בניהול ספריו ובהגשת דוחות המע"מ ומס ההכנסה של הנאשם, עד התביעה גולן פז. בביקורת שערכה מבקרת החשבונות העדה מרים שרון, מתברר כי בכרטסת הנהלת החשבונות של הנאשם צויין כי העסקאות לתקופה הנידונה עלו על סכום העסקאות המדווח בת/2 בסכום הנקוב בכתב האישום, סך של 67,730 ש"ח. בספרי הנאשם, העסקאות היו  בסך של 157,342 ש"ח, בעוד שבדו"ח, אך סך של 89,621 ש"ח. טענת המאשימה היא כי הרישום בספרים הוא הנכון בעוד שהסכום המדווח -אינו נכון, ומסירת המידע הכוזב, כאמור, נעשה בכוונה להתחמק ממס. גירסת הנאשם וכן זו של עד התביעה, רוה"ח גולן פז, הינה שונה בתכלית. לטענתם, דווקא הדיווח למע"מ הוא סכום העסקאות הנכון והרישום בספרים הוא המוטעה.

            מתברר כי הנאשם מדווח על הכנסותיו, קרי - עסקאותיו, על פי הסליל המודפס של הקופה הרושמת בעיסקו. הכנסות העסק הינן רק ממכירת הכריכים וכדומה. כל תקבול נרשם בקופה הרושמת. הרישום בסרט הקופה קרוי "זד". לעיתים נופלת טעות בהקלדת הסכום בקופה הרושמת, וכדוגמה - במקום רישום של 100 ש"ח נרשם 10,000 ש"ח. ברור שבעסקו של הנאשם לא נמכר כריך או מספר כריכים בצירוף לשתיה, בסכום שכזה. תיקון הטעות לא נעשה מיד בסרט הקופה אלא שנרשם פתק המצורף ל"זד". לקראת הכנת הדו"ח למע"מ, מתקן רואה החשבון את הטעות ואף ניתנה הוראה לעובדת במשרדו לתקן את הרישום בספרים, במקביל. רוה"ח מודה כי אפשרי שהתיקון בספרים - נשמט. הוא עומד על כך כי רישום העסקאות בכל אחד מהדוחות - נערך על ידו כדין ועל פי סכומי העסקאות ללא כל השמטה, תוך שהוא בודק כל טעות וטעות.

            לחיזוק גירסתו של הנאשם, הנתמכת בעדותו של רוה"ח, עומדת העובדה כי מהביקורת שנערכה העדה שרון עולה כי פרט לדו"ח הנידון, ינואר פברואר 2001, הרי בכל שנת המס 2001, לא נמצא כל הפרש בין הרישומים בספרים ובין סכום העסקאות כמופיע בדיווחיו, (ראה ת/4). כך אף לגבי התקופה הקודמת, מאז תחילת הדיווחים עם הקמת עסקו של הנאשם, מספטמבר 2000 (ראה עדותה בעמ' 25 לפרוטוקול).

            העדה אף הכינה את ניר העבודה נ/8, המלמד על הכנסות עסק הנאשם בכל חודש וחודש לשנת 2001. מרישומים אלו עולה כי הכנסת העסק בחודש פברואר עולה משמעותית על ההכנסה בחודש ינואר, וכן על ההכנסות בחודשים הבאים, על אף שסכומי ההכנסות - בקו עליה. מכאן שניתן להניח כי הטענה על רישום מוטעה בחודש פברואר, אכן - אפשרית.

            אומנם, הנאשם לא יכול היה להציג את ה"זד" המתואר לתקופה הנידונה, והדבר עולה בקנה אחד עם טיעוניו על העדר סדר ומחדלים בשמירת מסמכי העסק. אך עדיין עניינו במשפט פלילי ודי לנאשם בהשמעת גירסה המטילה ספק סביר בטענות המאשימה כנגדו. אין לשכוח כי גרסת הנאשם מסתייעת בעדות עד התביעה, רואה החשבון, ואין לבית המשפט כל מקום לפקפק במהימנות עדותו, כאשר לא כל יום מתייצב על דוכן העדים איש מקצוע המודה בפה מלא במחדלים שנפלו במשרדו.

            עוד יש לציין כי הנאשם העלה את גירסתו לענין הטעות הן בהודעה שמסר לחוקריו (ת/3, ראה דף 4, שורות 7 - 10), והן בהשגה שהוגשה ונשמעה בתאריך 21/9/05 (ראה ת/1, ו- נ/5, קטע רביעי מלמטה).

            על כן, כשטענת המאשימה למסירת ידיעה כוזבת בדו"ח מבוססת אך ורק על הרישום בספרי הנאשם, וכאשר אפשר ודווקא הרישום בספרים הוא המוטעה, הרי המאשימה לא הרימה את נטל טענתה כי הדיווח בדוח ת/2 כלל ידיעה כוזבת כל שהיא.

3.         האישום השני דובר ברישום תשומות בדו"חות שהוגשו בתקופות הדיווח כמצוין בכתב האישום, על אף שבספרי הנאשם לא נרשמו התשומות, בהעדר המסמך המבסס את הזכות לרישום התשומה, כאמור בסע' 38 לחוק.

            על פי ניירות העבודה שהכינה העדה מירה שרון, ת/5, הרי ההפרש בין רישום התשומות עפ"י הספרים ובין סכומי התשומות בדוחות שהוגשו, מאז 9/00' ועד 8/03', הינו סך של 100,630 ש"ח, לחובת הרישומים בספרים. הנאשם אינו מכחיש עובדה זו אך טוען כי בשיטת העבודה בעיסקו וכן במחדלי שמירת חשבוניות התשומות בעיסקו ובמשרד רוה"ח גולן פז, חלק נכבד מהחשבוניות אבדו, ועל כן כשהוקלדו התשומות לספרי החשבונות של הנאשם, התשומות נרשמו בחסר. במצב זה נאלצו הנאשם ורואה החשבון לדווח בדיווח התקופתי למע"מ על חלק מהתשומות שלא על פי מסמך התשומות אלא על פי הערכה. הערכה זו היתה, למעשה, מדוייקת ותואמת את המציאות, מאחר והנאשם ידע היטב את סכומי הוצאותיו החודשיות, כמו דמי שכירות, רכישות הבשר או המשקאות וכדומה, כך שבהעדר חשבונית התשומה, שאבדה או שעדיין לא נמסרה לידיו, הוא מסר לרוה"ח את הסכום המוערך של אותה הוצאה, לרישומה בדיווח התקופתי.

            אומנם, בעדותו בבית המשפט ניסה הנאשם להטיל את אשמת אובדן חשבוניות המס של התשומות רק על כתפי רו"ח גולן פז, אולם מעדיף אני, גם בעניין זה, את עדות רואה החשבון.

            אף לגירסתם זו של הנאשם ורואה החשבון נמצאו בחומר הראיות חיזוקים של ממש. בתקופה שמאז הגשת כתב האישום ועד למועד שלב ההוכחות במשפט, הצליח הנאשם להשיג ולהציג בפני נציגת המאשימה, המבקרת נירה שרון, חשבונית מס על תשומות מאת חברת קוקה קולה, ספקית המשקאות לעסק הנאשם, חברת החשמל, בזק וחברת הגז, אף הן ספקיות עסק הנאשם, ולבסוף אף חשבוניות מס לתשלום דמי השכירות, כולן חשבוניות מס לתשומות שלא היו רשומות בספרי הנאשם עת נערכה הביקורת, בסכום כולל של כ- 50,000 ש"ח. (ראה עדות רוה"ח גולן פז, בעמ' 13 לפרוטוקול וכן עדות נירה שרון בעמ' 23, וכן ריכוז החשבוניות נ/2, נ/3 ו- נ/4). כלומר, בשקידה סבירה, הצליח הנאשם להוכיח כי רישומי התשומות בספריו, עליהם ביססה המאשימה את טענותיה כנגדו, אינם מדויקים, לפחות בכמחצית מהסכום המצוין בכתב האישום.

            גם כאן תומך רוה"ח, שהוא עד תביעה (!), דווקא בגרסת הנאשם. הדברים אף פורטו בהשגה שנשלחה על ידו לנציגי המאשימה (ת/1). גם בדיון בהשגה טען רוה"ח כי חסרו להם חשבונית על תשומות של ממש, בהם עמד הנאשם, בסכום של מאות אלפי שקלים (ראה נ/5). למעשה, תשובת גב' יהודית בלנקובסקי, ס' ממונה אזורי במע"מ, להשגה (ראה ת/8), היתה, למעשה, כי אם היה הנאשם מצליח להציג את החשבוניות שהוצגו לבסוף מאוחר יותר, יתכן והיתה ניתנת לו ה- "קרדיט לכרטסת ספקים מעל לספרים שבעצמך ניהלת ". אולם הנאשם הצליח בכך רק מאוחר מדי ובאופן חלקי בלבד.

כאמור, רוה"ח גולן פז העיד (ראה עמ' 5 ואילך) כי בפועל היו חסרות חשבוניות על תשומות, אך הוא ידע, מפי הנאשם, על קיום החשבוניות בגין ההוצאות בהן עמד הנאשם, כמו דמי שכירות או רכישת עופות. הנאשם המשיך לעבוד כל התקופה מול אותו ספק. על כן, חלק מהסכומים שצוינו בדיווחים הינם על פי הערכה מלומדת ולאו דווקא מול החשבונית שהיתה חסרה. גם כאן בית המשפט מאמץ את גירסת העד, כאשר, שוב, אין להניח כי יעיד בדבר מחדליו הוא ויודה בחריגה מהנדרש ממנו על פי דין. כאמור, מאוחר יותר, חלק מהחשבוניות הוצג, ולגבי חלק אחר - עדיין מתקשה הנאשם בהשגת החשבוניות כאשר מדובר בספקים שאינם עסק גדול ומסודר ועניינו בתקופה שמלפני מספר שנים. כזכור, הנאשם עצמו ניהל את עסקו באי סדר ניכר.

            השאלה הנשאלת היא באם ניתן להרשיע את הנאשם, על סמך עובדות אלו, בעבירה המיוחסת לו של ניכוי מס תשומות מבלי שיש בידיו את המסמך הדרוש, וזאת בכוונה להתחמק מתשלום מס, כאמור בסע' 117 (ב). ב"כ המאשימה היתה ערה לקושי זה ועל כן את חלקו העיקרי של סיכומיה שבכתב הקדישה לנושא. אולם אינני מקבל את טענות ב"כ המאשימה בענין זה.

            העבירה שבניגוד לסע' 117(ב) לחוק הינה עבירת כוונה, כוונה מיוחדת, והיא הכוונה להתחמק ממס. עבירה שכזו אינה מתבצעת ברשלנות. (ראה סע' 19 לחוק העונשין). הכוונה הינה לגרום לתוצאות, בעבירה תוצאותיה, או במודעות לטיב הנסיבות המיוחדות ולאפשרות לגרימת התוצאות הרצויות או שהנאשם חפץ בהן, בעבירה התנהגותית.  (ראה סע' 20(א) לחוק הנ"ל). בעבירה הנדונה, על התביעה להוכיח כי הנאשם ביקש, כמטרה, להשיג את יעד ההתחמקות ממס. (ראה סע' 90 א' לענין פרשנות המונח "כוונה").

            בהשלכת העיקרון לנסיבות פרשתנו, הרי על המאשימה היה להוכיח כי הנאשם היה מודע לכך כי ברישום הערכת התשומות, במקום הצגת חשבונית המס של התשומות, הרי בכך הוא מתחמק מתשלום המס המלא המגיע ממנו. במלים אחרות - הוא היה מודע שהדיווח, לענין גובה התשומות - הוא כוזב, וזאת במטרה לרמות את שלטונות מע"מ לענין חבותו במס. אולם הוכח, במידה הדרושה לנאשם במשפט הפלילי, כי הנאשם האמין בלב מלא כי סכומי ההערכה הינם הסכומים הנכונים של ההוצאות בהן עמד. יש להניח לזכותו כי דמי השכירות החודשיים היו שווים וכך אף ההוצאות בגין בשר ושהיתה לו ידיעה לענין החיובים בגין חשמל, גז ובזק. הדיווח היה רשלני אך לא כוזב במודע.